בואי נעשה משהו משוגע ביחד
שעות הערב המאוחרות.
אני יושבת על הדשא בפארק עם צ’יקו ,הנערה הכי שובבה שהכרתי.
“תקשיבי משעמם לי בחיים.”
אוי ואבוי. זה לא נגמר בטוב השיחות האלו.
“בא לי לעשות משהו מעניין.. משהו שיזרים לי קצת אנדרנלין בגוף”
אני מכירה אותה.. חוששת שהיא תיקח את הערב הזה למקום לא טוב.
“קצת אקשן את יודעת.”
הגיע הזמן לשלוף את הנשק הסודי.
אני תופסת את צ’יקו ביד ומושכת אותה בהליכה מהירה אל מעלה הגבעה.
“לאן אנחנו הולכות?”
לעשות את הדבר הכי מטורף שעשית בחיים.
מה??
“לדבר עם אלוקים”
“עם מי?”
“עם אלוקים. בורא עולם. הקדוש ברוך הוא. השם יתברך. אבל’ה שבשמיים. איך שאת אוהבת לקרוא לו”
“תגידי את משוגעת?”
“רצית אנדרנלין לא? זה הדבר הכי מרגש שבן אנוש יכול לעשות על פני האדמה. “
הגענו למעלה הגבעה. יש כמה ספסלים רקים, אני תרה אחרי פינה שקטה ומבודדת.
“יופי שבי פה. אני אחזור עוד חצי שעה”
“אמרתי לך כבר שאת משוגעת? אני לא מבינה מה אני אמורה לעשות”
אני מצביעה על הכוכבים, “את הולכת לדבר עם מי שברא את כל הכדור המסתובב הזה, עם כל הכוכבים, השמשות והגלקסיות האדירות שסביבנו. תדברי בקול. זאת אומרת לא מדיי בקול, שאחרים לא ישמעו , אבל מספיק בקול שאת תשמעי את עצמך”.
“את משוגעת עם קבלות ואת רוצה להפוך אותי גם למשוגעת”
“ביננו, את משוגעת גם ככה” אני אומרת בחצי חיוך.
צ’יקו מחייכת בחזרה “מה שנכון נכון”
“ומה בדיוק אני אמורה להגיד לו?” היא שואלת חצי כלפי חצי לעצמה.
“מה שבא לך! מה שיושב לך על הלב, דברי הכי פתוח. אם את מתוסכלת ממשהו, ספרי לו על התסכול שלך, רוצה לבכות תבכי איתו ביחד.”
אני רואה על תנוחת הגוף שלה שהיא מרפה מעמדת התקיפה שהייתה בה קודם.
“את יכולה גם סתם לשתף, לדוגמא מה שסיפרת לי אתמול שהיה לך עם אמא שלך, ספרי לו את זה. ואם זו הפעם הראשונה שלך שאתם מדברים ככה פתוח.. אולי כדאי שתעשי היכרות. את יכולה להתחיל בלהאשים אותי ולהגיד לו שאני הכרחתי אותך לבוא לפה.”
צ’יקו מסתכלת על נקודה מעורפלת בשמיים. מהורהרת.
“ונראה לך שהוא יקשיב למה שאני אגיד?”
“מבטיחה”.
והוא גם עונה?
“בוודאי. אבל הוא לא מדבר בעברית. יש לו שפה משלו.”
נראה שצ’יקו מפליגה במחשבות הרחק.
אחרי כמה שניות של שקט היא פתאום מתנערת ברגע.
“תקשיבי טליה יש פה אנשים ורוכבי אופניים שעוברים מידי פעם הם יחשבו שאני משוגעת”
אני מכניסה יד לכיס וזורקת לה אוזניה אלחוטית.
“הנה, שימי את זה באוזן, הם יחשבו שאת מדברת בטלפון.”
אני מסתובבת ומתחילה להתרחק בלי לחכות לתגובה שלה.
“אחזור עוד חצי שעה. לאב יו”.
התבודדות היא הנשק הסודי שלי. היא החמצן שלי.
מה ששומר על השפיות שלי בתוך העולם המטורף שאני חיה בו.
מה שעוזר לי שלא אתבלבל מהקולות השונים שסביבי, שלא אאבד את הרצונות שלי.
מה שאוסף אותי כשנגמרו לי הכוחות. מה שנותן לי תקווה עידוד ואנרגיות להמשיך לפעול.
במילים הכי פשוטות, התבודדות היא –
פגישה אישית ביני לבין בורא עולם.
אז מי מגיע לפגישה?
אני.
רגע של זמן בו אני מביאה את עצמי. עצמי ממש. בלי הצגות, בלי מסכים, הכי אישי והכי אמיתי. בלי לפחד שישפטו אותי , בלי לפחד שלא אהיה מספיק מרשימה וזוהרת. בלי לפחד לשתף, הוא הרי במלא יודע עליי הכל. אני האמיתי, בתמצית הכי טהורה ומזוככת שלי.
ומי עוד מגיע?
הבורא. בכבודו ובעצמו.
זה שמלווה אותי מאז שנולדתי, שמכיר כל שריטה בגוף ובנפש שלי. זה שרואה את כל מה שעובר עליי, את כל הפגיעות, ההצלחות, האכזבות, התקוות, הרצונות, הקריסות, האהבות והכאבים שלי.
זה שניחם אותי, שריחם עליי , שליטף אותי גם בלי שהרגשתי.
זה שמחזיק את כל המפתחות להצלחה שלי.
זה שאוהב אותי ,שמחכה לי וזמין אלי תמיד.
כל אחד ואחת מאיתנו זקוק וזכאי לפגישה כזו.
לא תבואו?
תגובות