לכוון בול למטרה
“זה קצת מבאס לצאת מהעבודה כשיש חושך בחוץ” אמר משה, לחברו הצעיר אבי.
“למה מבאס? השעה רק 7 בערב, כל היום עוד לפניך!”.
“אחי הרווק, אצלי בבית מחכים ילדים שבטח כבר ישנים, ואישה עייפה שבטח הייתה שמחה לקצת עזרה”.
“אז למה אתה נשאר לעבוד שעות נוספות?”.
“כי אני צריך את הכסף”.
“למה אתה צריך עוד כסף? חסר לך אוכל בבית?”
“לא אבל..” משה חשב מעט “אני לא רוצה שיחסר לילדים שלי כלום, שאוכל תמיד לתת להם מה שהם צריכים”
כמו מה למשל?
“חוגים. משחקים. טיולים. בילויים. טיפולי שיניים. משקפיים. ..”
“שמע אני לא מבין גדול בילדים אבל .. נראה לך שהילדים צריכים אותך עצמך.. או את כל מה שהזכרת?”
נראה כאילו משה לא שמע אותו בכלל.
“ומה עם חסכונות, מתנות לבר מצווה, הוצאות לחתונות כשיגדלו .. ודירות! מה עם דירות.. ?”
“אתה יודע אולי כדאי באמת שתשאר עוד שעות נוספות”
“למה, בגלל הדירות?”
“לא, כדי שיהיה לך כסף לקנות להם אבא.. זה בטח לא זול
רוץ! רוץ! רוץ!
תמשיך לעקוב אחרי כל הפוסטים המיילים וההודעות של כל האנשים שסביבך.
תתעדכן בכל החדשות שלא תהיה “אווט”.
רוץ לעבודה , אתה חייב עוד כסף בחיים, אתה רוצה לחיות בכבוד לא?
תעשה עוד קורס, עוד תואר, עוד סדנה, אתה חייב להמשיך ללמוד, שיצא ממך משהו.
תקנה עוד! אבל אני לא צריך. אבל יש מבצע.
תקנה, יקחו לך, המבצע יגמר, יהיה לך חסר.
אם לא תרוץ אתה עלול להפסיד משהו.
אלו הם קולותיו של ה”סטרא אחרא”.
אנחנו כל הזמן רצים.
ואנחנו שוכחים מה אנחנו באמת רוצים.
ההתבודדות עוזרת לנו לעצור את המירוץ.
לדבר עם השם על המסלול שאני הולכת בו ולחשוב יחד –
האם זה באמת מה שאני רוצה?
האם אני לומדת את הקורס או התואר שמתאימים לי?
או שאני פה רק בגלל שההורים קבעו שזה הכי מתאים לי?
אם אני נשארת שעות נוספות בעבודה במקום לחזור הביתה לילדים / לבעל / למנוחה –
האם זה מה שנכון לי?
האם אני לובשת מה שאני אוהבת? או שאני חושבת על מה יגיד פלוני על החולצה הזו?
האם אני באמת רוצה ללבוש את זה?
האם החברים שסביבי הם האנשים שאני רוצה בקרבתם?
או שאני רק קורבן למציאות ומי שבא ברוך הבא?
אולי כן ואולי לא. כדי להגיע למסקנות הנכונות אני חייבת רגע או יותר של ישוב הדעת.
לפתוח שיחה עם הבורא שנותן לי את הביטחון והמקום לומר מה שאני באמת מרגישה ורוצה.
אנחנו נמצאים בדור של חוסר ישוב הדעת. וזה בעצמו מביא אותנו לעצב גדול.
כי אנחנו עושים הרבה החלטות שאנחנו לא באמת רוצים. ולמה? כי אין לנו פנאי לחשוב.
אפילו בצומת רמזורים עומדת לה פלזמת 30000 אינץ’ עם פרסומות רצות,
שלא יהיה לך רגע אחד לחשוב.
מי שימשיך לחיות כך את חייו עלול להגיע לגיל 90 להסתכל אחורה על כל חייו ולחשוב “אבל זה בכלל לא מה שרציתי.”
וזו תחושת ההחמצה הגדולה ביותר שיכולה להיות לנו. לחיות חיים שבכלל לא רצינו.
הקדש את השיחה הבאה עם אלוקים לכיוון מטרות.
תגובות